<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקבורה</h1>
<h2>דף מו:</h2>
מתניתין המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ד' אמות על ו' אמות ופותח לתוכה שמונה כוכין ג' מכאן וג' מכאן ושנים כנגדן, והכוכין ארכן ד' אמות ורומן ז' ורחבן ו'. פי' רחבן ששה משום דגברא באמתא יתיב. ורומן שבעה מפורש בתוספתא [ב"ב פ"ו ה"ז] טפח אחד לפותח טפח כדי שלא תהא טומאה רצוצה ולא תהא בוקעת ועולה, וכן בארונות עושין כן דהתם (ברכות י"ט ב') אמרינן רוב ארונות יש בהן פותח טפח. ומניחין אותו פניו למעלה כדאמרינן במתי מדבר (ב"ב ע"ד א') הוו גני אפרקיד, אי נמי מן הצד כדאמרינן בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) יהבוני על סטרי, לא עומד ולא יושב ולא ראשו מונח בין ברכיו אלא כדרך שאדם ישן. דהתם אמרינן בכוכין לר' שמעון דעביד להו כמין נגר והוינן בה קבורת חמורים היא זו. ובסוף נזיר תנן (ס"ד ב') המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו, ואמר רב יהודה מושכב פרט ליושב, כדרכו פרט לשראשו מונח בין ברכיו, והתם בירושלמי [נזיר פ"ט ה"ג] איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו, פי' קמצוץ ראשו בצד מרגלותיו.
ושאלו ראשונים לרב נטרונאי גאון ז"ל איזו היא דרך ישרה בקבורה, אם להטילו בכוך ולהניח לוח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט, או כשם שאנו עושים שנותנים עפר על כולו, והשיב להטיל טיט בפניו יש בזיון בדבר ואין ראוי לעשות כן, ולא כל הארצות שוות, מקום שיש ברד (נ"א: שרב) גדול כמו ארץ ישראל מכניסין אותו לכוך ואין נותנין עליו עפר כל עיקר, שסומכין שיש ברד רב שם ויבש המת ואינו מתליע, אבל בבבל שאין שם ברד המנהג שקוברין אותו בארון ונותנין עפר על עיניו ועל פניו, ואם יש שם גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין את פניו בבגדיו ונותנין עפר על בגדיו שהוא על כולו, וכיון שנותנין בגובה טפח נותנין לוח שהוא כיסויו של ארון על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה אחת או יותר מיכן, וזה שנותנין עליו עפר שרפואתו עפר היא שנאמר ואל עפר תשוב ע"כ.
ירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) בצוואתו דרבי, אל תרבו עלי מאד תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ, פי' שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב ואל עפר תשוב. ירושלמי (מו"ק פ"א ה"ה) בראשונה היו קוברין אותו במהמורות נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם, אותו היום היה מתאבל, למחר היה שמח, לומר שנינוחו עצמות אביו מן הדין.
בנגמר הדין (סנהדרין מ"ו ב') א"ר יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין ת"ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה, פי' קבורה בקרקע קאמר, ולהאי לישנא מלין את מתו הוא ממש דעובר בלא תעשה דגמר מתלוי גופא, וריבויא דתקברנו לגניזת קרקע אתי. והתם א"ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מדאורייתא מנא לכו, אישתיק ולא א"ל ולא מידי, אמר רב חמא בר יעקב אימסר עלמא בידא דטפשאי איבעיא לי' למימר כי קבור ודחינן דעביד ליה ארגז, לימא ליה תקברנו לא משמע ליה לשבור מלכא, אלמא ארגז לאו קבורה הוא. נמצינו למדין שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה, ובכלל מלין את מתו הוא ועובר עליו, ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, ואע"פ כן יפה הוא לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה כצוואתו דרבי ואפי' בחו"ל. ומה שנהגו חכמי ישראל בתלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא כדאמרינן בירושלים או שהיו נוקבין ארון לארץ.
איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוהו לההוא גברא אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא הא קאמר לא בעינא כפרה, ולא איפשטא. הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא ואפי' בעו יורשין נמי דלא ליקברוהו מוציאין מהן בעל כרחן, ואפילו במת דעלמא דלית ליה קוברין (נ"א קרובים) וקאמר אל תקברוהו אין שומעין לו, דבזיונא דכולהו חיי קאמרינן ולא משום בני משפחה בלחוד, ועוד דפגם משפחה נמי איכא, דהתם (כתובות מ"א א') אמרינן ניחא ליה לדידיה מאי, דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה, והכא נמי דכוותה, הלכך קוברין אותו.
<h2>דף מז.</h2>
והתם תנן אין קוברין אותן להרוגי בית דין בקברות אבותיהן אלא שתי קברות מתקינין להן אחת לנסקלין ולנשרפין ואחת לנהרגין ולנחנקין, ואמרינן בגמרא וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו, וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע גמור אצל רשע קל, וכן צדיק וכשר בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג, דאמרינן (מ"ק כ"ה א') כי נח נפשיה דרב הונא ואסקוהו לארץ ישראל אמרו היכא נינחיה נינחיה גבי ר' חייא דרב הונא ריבץ תורה בישראל ור"ח ריבץ תורה בישראל, ובההוא צורבא מרבנן אמרינן (שם י"ז א') עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערה דדייני וקבלוהו דעביד כרבי אלעאי וכו'.
<h2>דף מז:</h2>
בפרק נגמר הדין תניא נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא וקבר הידוע וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא שמצאו בעל השדה בשלו, שלא ברשות מותר לפנותו, פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה, קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. ואוקימנא בקבר בנין אבל קרקע עולם אינה נאסרת. והוינן עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו ליחוש דלמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו, ופרקינן שאני מת מצוה דקלא אית ליה. תניא אידך נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה, הוסיף בו דימוס אחד לשום מת אסור בהנאה, ואוקימנא דרמא ביה מת ואע"ג דפניה למת משם אסור, ואע"ג דקבריה על מנת לפנויי משום דדימוס מיהא לשום מת איתעביד, הא לא הוסיף בו אע"ג דרמא ביה מת על דעת לפנותו מותר דקיי"ל צר ביה ולא אזמניה שרי. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא אם היה מכירו לאותו דימוס חולצו ומותר. ואם קברו לקבר עולם אע"פ שלא הוסיף אסור כל הקבר. וקבר חדש מותר בהנאה. הטיל בו נפל אסור בהנאה. והא נמי בקבר בנין, ואע"ג דפנייה לנפל אסור דיש לנפלים תפוסת הקבר כשאר כל המתים.
והחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית. רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר ה"ז לא יקבר בהן עולמית. ומסתברא לן דאפילו בקרקע עולם אסור משום כבוד אביו. ואע"ג דבגמרא מקשינן מינה ומוקמינן לה בקבר בנין, ההיא לדעתיה דאביי איתוקמא הכי מקמי דתיקום לן מסקנא, דקס"ד מדאסר בברייתא הזמנה מילתא היא, אבל לרבא דסבר הזמנה לאו מילתא היא אפילו בקבר בנין נמי מותר אלא משום כבוד אביו, הילכך אפילו בקבר קרקע איכא כבוד אביו, ומאי לא יקבר בהן עולמית בנו דחייב בכבודו, אבל אם בא אחר לקבור שם מתו אין ממחין בידו. וחכמי הצרפתים ז"ל אומרים קרקע עולם כיון שבשאר אנשים אפילו נקבר שם המת אינו נאסר ליכא כבוד אביו דמידע ידיע דקרקע עולם אינה נאסרת.
תנן בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ה א') ומרחיקין את הקברות מן העיר חמשים אמה. ותניא באבל (פי"ד) קבר שהקיפתו העיר בין מארבע רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו אם היה רחוק יותר מחמשים אמה לכאן ויותר מחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו פחות מיכן מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ונביא. ירושלמי בסוף נזיר קבר שהוא מזיק את הרבים מותר לפנותו, פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה. אורי ר' אבא בר כהן בכפר עקביא מקומו מותר בהנאה, ומקשינן מה ופליג, ומתרץ כאן בשקדם לעיר כאן בשקדמתו העיר, פירוש דכיון דקדמתו העיר והוא מזיקן לאו כל הימנו שיאסור עליהם את המקום דשל רבים אינו נאסר. תני קבר שהקיפתו עיר מג' רוחות או מארבע רוחות מפנין אותו, מב' רוחות אית תניי תני מפנין אותו ואית תניי תני אין מפנין אותו, אמר רב חסדא מאן דתני מפנין אותו בנתון בתוך שבעים אמה ושיריים, מאן דתני אין מפנין אותו בנתון חוץ לשבעים אמה ושירים [נ"א, מאן דאמר מפנין אותו בעשוי כמין גאם, ומאן דאמר אין מפנין אותו בעשוי כמין ה"א.] מאן דאמר מפנין אותו בעשוי כמין ה"א, מאן דאמר אין מפנין בעשוי כמין גאם. באבל (פי"ג) תניא ארון שפינהו אסור בהנאה, אם היה של אבן יקבר של חרש ישבר. המוצא נסרים בבית הקברות הרי זה לא יזיזם ממקומן.
בפרק המוכר פירות (ב"ב ק' ב') תנן המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. ואי קשיא והא אמרינן דהיכא דלא בעי הספדא דלא מספדינן ליה דיקרא דשכבי הוא. התם בדאמר בשעת מיתה לא תספדוהו, הכא זוזי אנסיה ואיכא פגם משפחה. אי נמי במוכר אם באין אחרים וסופדין במקום הספדו איכא פגם משפחה. אי נמי התם לדידיה בלחוד הוא הכא מקום הספדו יורשיו ובני משפחה נספדין שם ואיכא פגם שלהם.
באבל (פי"ד) תניא האשה שירשה את הקבר נקברת בתוכו היא וכל יוצאי ירכה דבר ר"מ וחכמים אומרים היא ולא יוצאי ירכה, ומודים חכמים שאם ראתה אותן בחייה נקברין עמה במיתתן. פי' שירשה קבר משפחה ובניה מתיחסין על משפחת אביהם וגנאי הוא לבני משפחתה להקבר אצלם (נ"א אצלה). אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה. ואם יש לה בנים ואמרה קברוני אצל בני קוברין אותה אצל בניה. אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה.
